<h1>תוספות שנץ — מכות</h1>
<h2>דף ג.</h2>
[מכות ד' ע"ב] הא לא קשיא, רבי יהודה לא סבר לה כרבי עקיבא. משמע, הא רבי עקיבא דאמר עדים זוממים קנסא הוא לא סבירא ליה דלוקין על לאו שאין בו מעשה, דאיכא למפרך מה להצד השוה שבהן שכן קנס. ותימה, דבפרק קמא דשבועות [ד' ע"א] רוצה תלמודא לומר דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, דקאמר, לאו אמרת רבי(י) [ישמעאל] (דלמלקות) [ולמלקות], רבי עקיבא נמי למלקות, ומהיכא גמר לה. ויש לומר, דגמר לה ממוציא שם רע ומקלל חבירו בשם, (והכא) [והכי] נמי מצי רבי יהודה למגמר מינייהו, אלא דניחא ליה למגמר ממוציא שם רע ועדים זוממים, משום דלרבי יהודה אית ליה פרכא. ושמא ממוציא שם רע ומקלל חבירו בשם, לרבי עקיבא ליכא למגמר מינה דאיכא שום פרכא.
[מכות ד' ע"ב] ורבנן האי לא תענה מאי עבדי ליה. ואם תאמר האי לא תענה [שמות כ'] לאו שאין בו מעשה הוא. ויש לומר דגבי עדים זוממים גלי קרא מוהצדיקו [דברים כ"ה] דאף על גב דלאו שאין בו מעשה הוא דלוקין עליו.
<h2>דף ג:</h2>
[מכות ט"ו ע"ב] וריש לקיש סבר התראת ספק לא שמה התראה. פירש רש"י, הלכך אם יהיה גמר הלאו תלוי בביטול העשה לא היה לוקה עליו, דהא התראת ספק היא. דהיכי משכחת לה דלקי בשילוח הקן, אם התרו בשעה שלקח האם, התראת ספק היא, [ד]בידו לשלחה עד שיקטלנה או שישבר אגפיה, ואי אתרו ביה באותה שעה שיקטלנה או ישבר אגפיה אין זו התראה, שהרי עבר [על] האיסור משלקח האם, ובעינן התראה קודם האיסור, כדאמרינן בשבועות [כ"ח ע"ב], שבועה שלא אוכל ככר זו, אם אוכל ככר זו אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה התראת ודאי הוא, אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה התראת ספק הוא, אלמא התראה בשעת איסור בעינן, ואף על פי שאין הלאו נגמר עד שיאכל את של תנאי, אבל רבי יוחנן דאמר התראת ספק שמה התראה אית ליה שפיר דגמר הלאו תלוי בביטול (מעשה) [העשה] ואף על גב דהתראת ספק הוא, כשמתרין בו בשעת האיסור לקי עליה שיבטל העשה, כך שיטת רש"י ז"ל, ואין זה לשונו ממש. ואם תאמר, לרבי שמעון בן לקיש אפילו סבירא ליה קיימו ולא קיימו, היכי משכחת לה דלקי (משילוח) [אשילוח] הקן, דאם (ההרו) [התרו] בו בשעת האיסור התראת ספק היא דשמא מיד שיזהירו בית דין לשלחה ישלחנה ולא ילקה. ויש לומר, דכיון שאין מחוסר מעשה, דמיד שהזהירוהו לשלחה (ואינה) [ואינו] משלחה לקי הוי שפיר התראת ודאי, כדתנן גבי נזיר [לקמן כ"א ע"א], אמרו לו אל תשתה, אל תשתה, והוא שותה, לקי, ולא חשבינן ליה התראת ספק, דאף על גב דאי בעי שאיל [א]נדריה ולא לקי, אלא ודאי כך הוא הדין (דכל) [בכל] התראה שהיא בשעת האיסור אם אינו מחוסר מעשה הוי שפיר התראת ודאי ולקי עליה. ולא דמי לאומר שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה, דחשיב ליה רבי שמעון בן לקיש בסמוך בהתראת ספק ולא לקי עליה, היינו משום דכל היום בידו לקיים ולאכול ומצי למימר כל שעה עדיין יש שהות (ביום) [בידו], אבל גבי נזיר כשאמרו לו אל תשתה והוא שותה נמצא שעובר מיד, וכן שילוח הקן כשלקח האם מיד עבר על הלאו, ואף על גב דאי בעי שאיל אנדריה, מיהו כל זמן שהוא עומד כאשר הוא עכשיו עובר אלאו.
<h2>דף ד:</h2>
[מכות ט"ו ע"א] תנינא הבא למקדש טמא. ואם תאמר, דילמא שאני התם דאיכא תרי לאוי, דהכי משנינן בפרק קמא דתמורה [ד' ע"ב] דלכך לא הוי לאו דתמורה לאו הניתק [לעשה] אף על גב דכתיב בה [ויקרא כ"ז], ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש, משום דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי, לא יחליפנו ולא ימיר אותו, והכא נמי איכא תרי לאוי [במדבר ה'] (ו)לא יטמאו את מחניהם ולא יטמאו את מקדשי, ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי. ויש לומר דלא דמי, דהתם היינו משום דתרי לאוי סמוכין זה לזה, אבל הכא דאינן סמוכין, (או) [אי] לאו שקדמו עשה הוי ניתוק [הכי נמי הוי ניתוק]. אי נמי יש לומר, דהתם לא קיים העשה בידים שהרי מאליה היא קדש, הילכך לא חשיב לנתוקי תרי לאוי, אבל הכא דמקיים העשה בידים שפיר ינתק תרי לאוי.
[מכות י"ד ע"ב] כל לא תעשה שהקדימו עשה לוקין עליו. פירוש, לא תעשה דאפשר לקיים העשה קודם שיעבור הלאו לוקה, דאין זה העשה ניתוק דלאו, כיון דאפשר לקיימו קודם שיעבור הלאו. דהיכי דמי ניתוק, כגון שריפת נותר או השבת גזילה, דאי אפשר לעשה להתקיים עד לאחר שעבר [על] הלאו, וכהאי גוונא ודאי הוי ניתוק, אבל היכא דאפשר לקיים העשה קודם שיעבור [על] הלאו, בכהאי גוונא לא הוי ניתוק, ולקי על הלאו אפילו יקיים עשה [אחר] עברת הלאו, ולא בכתוב תליא מילתא.
[מכות ט"ו ע"ב] מידי הוא טעמא לרבי יוחנן. (אי) [מי] הוצרך לפרש כל ימיו בעמוד והחזר קאי אלא לרבי יוחנן דאמר לא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו, וקשיא ליה אונס שגירש דקתני אין לוקין עליו והוצרך לעשותו לאו הניתק לעשה, הא אמר ליה רבי יוחנן לתנא לקמן תני ביטלו חייב לא ביטלו פטור, אבל לריש לקיש דתני קיימו ולא קיימו לא דריש ליה לעמוד והחזיר אלא לפני הגרושין, לומר כל ימיו תהיה לאשה ולא ישלחנה, ולדידיה לאו שקדמו עשה ולא שניתק לעשה שוין ואין לוקין עליהם אלא יקיים העשה מיד כשיזהירוהו בית דין להחזיר, עכ"ל [רש"י]. ואם תאמר, לרבי שמעון בן לקיש הבא למקדש טמא דלקי היכי משכחת לה כיון דלאו שקדמו עשה שוה ללאו הניתק לעשה ואין לוקין עליו, הרי אפשר לצאת לכשיזהירו אותו בית דין שיצא. ויש לומר דמשכחת לה כגון שהזהירו (לו) [אותו] בית דין לצאת ולא רצה, דאז הוא לוקה. וקשה על שיטה זאת, חדא דפירש דשייך ביטלו באונס שגירש אם מדירה מלהנות לה ואינו עומד לפי המסקנה דלקמן [ט"ז ע"א], (ד)אפילו מדירה על דעת רבים מסקינן דיכול להפר, דלדבר מצוה יש לו הפרה. ועוד היכי מוכח מדלוקה על הבא למקדש טמא, (היינו במי) [כי נמי לאו שקדמו עשה אין לוקין הכא לקי] שהזהירוהו בית דין לצאת ואינו רוצה לצאת. לכך פירש הר"ש מדרונאש, דקאי אהוכחה דלעיל, דמוכח מדלוקה על הבא למקדש טמא, שמע מינה שלוקין על לאו שקדמו עשה, והכי פירושו, הניחא למאן דאמר בטלו ולא בטלו דמוכח שפיר דלוקין על לאו שקדמו עשה מהבא למקדש טמא, דאי אין לוקין אלאו שקדמו עשה הבא למקדש טמא היכי לקי, הא לא אפשר לבטלו, דלעולם כשיצא מן המקדש יתקיים העשה וינתק הלאו ויפטר מן המלקות, אלא למאן דאמר קיימו ולא קיימו, היכי מוכח מהבא למקדש טמא דלאו שקדמו עשה דלוקין עליו, דילמא לעולם אימא לך לאו שקדמו עשה אין לוקין עליו מידי, דהוה [ב]לאו הניתק לעשה והאי דלקי על בא למקדש טמא היינו כשהזהירוהו בית דין לצאת ואינו יוצא, ומשני מידי הוא טעמא אלא לרבי יוחנן וכו'. הא דמוכח לעיל לאו שקדמו עשה לוקין עליו היינו לרבי יוחנן. הא אמר ליה רבי יוחנן לתנא תני בטלו ולא בטלו, אבל ריש לקיש דאמר קיימו ולא קיימו סבירא ליה דלאו שקדמו עשה אין לוקין עליו, כמו לאו הניתק לעשה, והא דתנן הבא למקדש טמא לוקה היינו כשהזהירוהו בית דין לצאת ואינו יוצא, וההיא דאונס שגירש דמחזיר ואינו לוקה היינו כשהוא מחזירה מיד כשיזהירוהו בית דין להחזירה.
<h2>דף כא.</h2>
[מכות י"ט ע"א] יכול יעלה אדם מעשר שני בזמן הזה בירושלים. ויאכלנו שם בלא פדיון, דקדושת הארץ לא בטלה לענין מעשרות. (שהן) [שכן] טעונין הנחה לעכב וקריאה למצוה. תאמר במעשר כשאוכלין אותו בלי שום קריאה, וידוי דמעשר בשנה ג' כתיב [דברים כ"ו], ואז לא היה נוהג כלל מעשר שני.
[מכות י"ט ע"א] מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד מזבח. ויש למפרך שכן אסורים לזרים כדפריך רבא לעיל. (אהא) [והא] דתני בברייתא בכורים יוכיח[ו], צריך לומר דמיירי בבכורים שהובאו בפני הבית ונחרב הבית, דאי הובאו אחר חרבן הבית אין בהם קדושה כלל וחולין הם, דתנן פרק ב' דבכורים [מ"ג], יש בתרומה ומעשר מה שאין כן בבכורים, שהתרומה והמעשר אוסרין את הגורן ויש להן שיעור ונוהגין בפני הבית ושלא בפני הבית, ובכורים אינן נוהגין אלא בפני הבית.
[מכות י"ט ע"א] אפילו בכור נמי. פירש רש"י, דהא מאן דאית ליה קדשה לעתיד לבא סבירא ליה מקריבין אפילו אין בית, כדאיתא במגילה נקראת [מגילה י' ע"א]. ואם תאמר, והא בעינן מזבח לזריקת הדם. ויש לומר, דמיירי בבכור שנזרק דמו קודם חרבן הבית ונחרב הבית, דלא [הוי] מחוסר אלא אכילה במחיצות. אי נמי, פריק הכי אפילו בכור יעשה מזבח ויקריב ויאכל.
גירסת רש"י [מכות י"ט ע"א], ואי קסבר לא קדשה לעתיד לבא בכור נמי תבעי. ולא נהירא, דאי לא קדשה מה חילוק יש בין ירושלים לשאר עיירות. ועוד, דאמרינן בפרק בתרא דזבחים [קי"ב ע"ב], למאן דאמר קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, מעשר שני נאכל בכל ערי ישראל. מיהו (מ)האי קושיא יש לתרץ, דמיירי הכא במעשר שנזרע קודם החרבן ואחר כך נחרב הבית דאז צריך חומה, אבל קושיא [ה]אחרת לא מיתרצא.
[מכות י"ט ע"א] לעולם קסבר לא קדשה לעתיד לבא וכו'. הכי גריס רש"י ז"ל. וקשה, דאם כן איפסיל ליה ביוצא דהא אין לו חומה, ולמה ליה האי טעמא דאיתקש לדם. ועוד קשה, דאמרינן [דמאן] (דאית) [דלית] ליה (קדושה) [קדשה] לעתיד לבא דריש מהאי היקשא דאיתקש בשר לדם [משמע דאי אמר קידשה מתאכל בכור בלא בית ולא הוי ממעטינן ליה מהך היקישא. וקשה דהא מוכח בפרק קדשי קדשים (זבחים ס' ע"א)], מזבח שנפגם אין אוכלים. לכך נראה, דגרסינן, ואי קסבר לא קדשה לעתיד לבא מעשר שני לא נייתי, ובמעשר שנזרע קודם החרבן ואחר כך חרב הבית, כדפירש ר"י, ומשני לעולם קסבר קדשה לעתיד לבא ודקא קשיא לך בכור נמי נייתי, הכא במאי עסקינן, כגון שנזרק דמו לפני הבית (ובחרב) [ונחרב] הבית וכו' והשתא מיתרצי כל קושיי.
